"מה לימדו אותך על כסף כשהיית ילדה"

ככה היא הפתיעה אותי על הבמה, לינוי בר גפן.  ולא פחות מזה הפתיעו אותי הזכרונות והקולות מבית ילדותי שהציפו אותי באחת.  וחשבתי כמה השאלה הזו – על "מערכת היחסים" של בנאדם עם כסף, היא שאלה שהשורשים שלה הולכים אחורה להיסטוריה הפרטית שלנו היא שאלת עומק מהותית כמו השאלה על "איך אהבו אותי" כשהייתי ילד, וגם "מה למדתי על מין ועל תשוקה"…וגם מה למדתי על השמחות כמו גם על הפשרות והויתורים שיש בחיי משפחה…וכו וכו. 

עכשיו, יש מצב שתרימו גבה ותתמהו למה "לפסכלג" כל דבר, ועל שום מה להפוך כל דבר ל"מערכת יחסים ???  ואז אענה לכם שאי אפשר להתחמק מזה – מה שלימדו אותנו על כסף בבית ילדותנו, ילך אתנו ויעצב את הבחירות העתידיות שלנו באלף צורות. זה ישפיע על המקצוע שנבחר ועל היחס שלנו לעובר ושב. זה יעצב את החרדות הקיומיות שלנו, את האומץ שלנו להיות עצמאים ויזמיים, או את הבחירה שלנו במקצוע "בטוח" בתור ערך עליון, את האשמה שאנחנו חשים על מה ואיך שאנחנו משתמשים בכסף ועוד ועוד. ולשאלתה של לינוי – הופיע דיוקנו של אבא שלי, יושב בחצי החדר של המרפסת הסגורה שהפך לחדר העבודה שלו, ספון על תוכניות ארכיטקטוניות, וכתבי כמויות, יושב שם שעות, מרוכז ומאושר. וזכרתי את הפזמון שנגן באוזני תמיד – "הכי נהדר זה להיות עצמאי, לא להיות תלוי באף אחד!". ועלו גם הסיפורים על אמא שלי, הצעירה, השורדת, שבגיל 22 בלי הרבה ברירות, פתחה סוכנות ביטוח באילת בשנות ה-60 שבה היו כמה אלפי תושבים מעולפים מחום, ועוד איזה מכולת אחת, סניף דואר אחד, קופת חולים אחת…והסוכנות ביטוח של אמא שלי. (שאחרי שנה תימכר כשהיא תתגרש ותמצא את עצמה במסע הישרדות חדש, אבל זה כבר ענין אחר) ועל התדר הזה גדלתי בבית – לא לפחד ליזום, ולחפש את הדרך להיות עצמאית, בלתי תלויה, אדונית לעצמי.  לכן בשבילי – האפשרות להיות עצמאית ויזמית נראתה כמו האופציה הטבעית.  ואין כאן חלילה שום אמירה בעד ה"עצמאית" ונגד ה"שכירה," זה לא ענין של טוב או רע, יש שכירים שהתפקיד שלהם מדהים, ומשמש אדמה אידיאלית לצמיחה של הכישרונות שלהם.

וחשבתי גם על עוד מתנה שקיבלתי מההורים שלי ושאותה אני מנסה ומקווה שאצליח להוריש לילדיי – בבית שלנו חגגו את הכישרונות והכישורים שלנו. כישרונות, שמחת עשייה, חריצות סביב הדברים שבהם אתה מוכשר – אלה היו ה"מטבעות הקובעים". כסף היה התוצאה של מה שקיבלת כשסחרת במטבעות האלה. הוא לא היה "מטרה" בפני עצמה מחד, גביע קדוש שסוגדים לו, אבל גם לא משהו מוקצה, או "מזהם ולא רוחני " (ושאר עמדות מתייפות כלפי כסף)  ופתאום, בערב סתווי, בתוך כנס – התמלאתי הכרת תודה ענקית על הדבר הזה שקיבלתי בבית, ולא התנסח לי כך לפני כן. 

כל מה שכתבתי כאן לא בא כדי לומר שהבית מייצר עבורך את התבנית ההכרחית שאותה תשכפל בהתבגרותך. לפעמים זה בדיוק הפוך. אנשים בוחרים הכי רחוק ממה שראו בבית. (לפעמים אנחנו צריכים למצוא את המורים הטובים שלנו מחוץ לבית) אני רק מצביעה על כך שכסף והיחס שלך אליו, כמו גם בחירת המקצוע ובחירות אחרות בחיינו – השורשים שלהם הולכים עמוק לילדות. כשאנחנו מנסים לשרטט לעצמנו את המפה שהיא סיפור חיינו, ולהבין את הנ.צ שעליו אנחנו עומדים ברגע זה– מעניין להגדיל את המפה הזו, כמו הלחצן הזה בwaze שמאפשר לך לעשות זום-אאוט ולראות ממעוף הציפור מנין באת ולאן אתה הולך.  תודה להדס גולדשיין, ולאפרת אדמון, ולמערכת און לייף על כנס מלא השראה ועל ההזמנה וההזדמנות להשתתף בו ולהרהר בקול רם